ד"ר הילה שמיר זכתה במענק מטעם קרן המחקר האירופאית (ERC) לשנת 2017 על מחקרה "גישת זכויות עובדים לסחר בבני אדם". ד"ר שמיר היא החוקרת היחידה בישראל בתחום המשפט שזכתה עד כה במענק התחרותי בקטגורית החוקרים/ות הצעירים/ות.

מחקרה של ד"ר שמיר יציע סל כלים חדש ואפקטיבי למאבק בסחר בבני אדם בישראל ובעולם. מחקרה פורץ הדרך טוען שהגישות הרווחות למאבק בסחר בבני אדם, שמשלבות בין איסורים פליליים, הגנה על זכויות האדם של קורבנות הסחר לאחר איתורם, והגבלת הגירה, אינה מתמודדת עם שורש הבעיה ולכן מאפשרת את המשך פריחתו של הסחר בבני אדם. מטרתו של המחקר החדש היא לבחון את  הפוטנציאל של גישה חלופית - גישת זכויות העובדים - להתמודדות אפקטיבית עם תופעת הסחר בבני אדם. המחקר יבחן האם גישת זכויות העובדים מתאימה יותר להתמודדות עם העושק והניצול הכלכלי העומדים בבסיס תופעת הסחר בבני אדם המודרנית והאם היא בעלת פוטנציאל רב יותר להביא לשיפור משמעותי במצבם של עובדים פגיעים לניצול חמור בשוק העבודה.

לשם בחינת סוגיה זו, חלק אחד מהמחקר יתבסס על מחקר איכותני (ראיונות) עם אנשים המעורבים במספר יוזמות מבוססות שוק להתמודדות עם סחר בבני אדם בישראל ובמדינות נוספות. יוזמות אלה כוללות – הסכמים דו-לאומיים ביחס להגירת עבודה; תחולתה ואכיפתה של חקיקת עבודה מגנה בסקטורים שפגיעים לסחר בבני אדם, וכן חקיקה שמסדירה את תפקידם של גורמי תיווך והשמת עובדים בסקטורים אלה; התארגנות עובדים (מן הזן הקלאסי של ארגוני עובדים וכן התארגנויות מסוגים חדשים) בענפים אלה; וקודים וולונטריים של חברות בין-לאומיות המבקשות למנוע סחר בבני אדם לאורך שרשראות הייצור שלהן. כמו כן המחקר כולל מרכיב של עשייה קלינית: חלק מהמידע ייאסף באמצעות התכנית לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב במסגרתה עורכת דין, ומספר סטודנטים, ייצגו לקוחות במטרה להיאבק בסחר בבני אדם באמצעות כלים מעולם דיני העבודה. 

ראיון וכתיבה: הדס צור, עבור מגזין "אורבנולוגיה" של המעבדה לעיצוב עירוני בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב

​יותר ויותר בתי ספר מרשתים את הזירה הבית ספרית במצלמות מעקב שמשמשות לפיקוח ולשליטה. הידיעה שצופים בך חודרת אל היחיד, ממשמעת את ההתנהגות שלו ועשויה למנוע התנהגויות שליליות ולא רצויות, אך מהו המחיר?

מסתמכים על "חוק מדומיין" 
​בשלב הראשון ניסו פרופ' בירנהק וד"ר פרי-חזן להבין איך התקבלה ההחלטה להכניס מצלמות לבית הספר. מסבירה ד"ר פרי-חזן: "זה התחיל מלמטה, מיוזמות של רשויות מקומיות ושל בתי ספר ברמת ההנהלה, בלי שיתוף של גורמים אחרים". החוקרים ראיינו כמה עשרות מנהלים ובעלי תפקידים ברשות המקומית, ומצאו שאף מנהל לא הרים טלפון לעורך דין ברשות המקומית, או לגורמים חיצוניים והתייעץ. כמו כן, במעט מאד בתי ספר התקיים שיח עם מורים, תלמידים והורים. "בערך שליש מהמנהלים אמרו לנו: אנחנו מתקינים מצלמות כי זה חוק, וחלקם אף דיברו על תוכן החוק והזכירו מקומות שונים בבית הספר בהם מותר או אסור להתקין מצלמות אך למעשה כשערכנו את המחקר לא היה חוק כזה. קראנו לתופעה הזו 'חוק מדומיין' שמהווה למעשה סוג של שכנוע עצמי, לפיו מה שאני עושה עולה בקנה אחד עם החוק. השיקולים המרכזיים של המנהלים הם כצפוי שיקולי ביטחון, יעילות, ושיקולים אינסטרומנטליים שקשורים בתקציב. לרוב המנהלים היה ברור שמצלמות משנות תהליכים חינוכיים ומקצרות אותם, וחלקם אף העידו כי הם אינם שלמים עם האופנים בהם הם משתמשים במצלמות לצורכי משמעת, אבל שיקולי חוסר זמן ועומס עבודה הכריעו את הכף מבחינתם לטובת שימוש במצלמות".

בין חינוך למישטור
בהמשך המחקר בדקו בירנהק ופרי-חזן עבור מה משמשות המצלמות את המנהלים בחיי היומיום של בית הספר. "השימוש  הראשון", מסבירה פרי-חזן, "הוא הצגת ראיות שאותרו באמצעות המצלמות בדיעבד. תגובה שכיחה כאשר משהו שקרה (ונדליזם, גניבה, מקרה חריג) היא מציאת האשם, זימון למשרד המנהל, ושיחה שמתנהלת בערך כך: הנה ראיתי, בוא תשלם את המחיר. השימוש השני קשור בתהליכי וידוי. המנהל אומר: ראיתי מה קרה, אם מי שגנב לא יבוא עד מחר בשעה 12 להתוודות אנחנו נקרא לו ונעניש אותו. יש פה מתן אפשרות לתת וידוי שבדרך כלל מפחית בעונש בשל לקיחת אחריות. לעיתים למנהלים כלל אין אפשרות לבדוק את הראיות במצלמות אך הם משתמשים בעצם קיומן כאיום שמטרתו לגרום לתלמידים להודות" .

מהתיאורים של המנהלים עולה כי הליכי המשמעת המשתנים בבתי ספר בהם מותקנות מצלמות הופכים להיות ממושטרים. מסבירה פרי-חזן. "בית ספר הוא לא משטרה, הוא לא מקום שצריך ללכת אחרי הליכים מאד מסודרים ומובנים של הליכי משמעת. אין שום ספק שצריך לתת למנהלי בתי הספר את שיקול הדעת, אבל אם את משתמשת בהליכים מעין-משפטיים בסביבה מסוימת את צריכה לדאוג שיהיו בה גם הגנות". הטענה שלהם כחוקרים כנגד השימוש במצלמות היא טענה חינוכית, לפיה הליכי משמעת בבתי ספר צריכים להיות מבוססים על שיקולים חינוכיים. "יש כאן תהליך שנע מהכיוון החינוכי לכיוון המשפטי, הוא מתנהל עם חקירות ווידויים ועם אלמנטים שמזכירים הליכים במשטרה. בסיטואציה כזאת אנחנו חושבים שזה משפיע על האופן שבו ילדים תופסים את קיומו של הליך הוגן. ההליך הזה יש לו כל מיני מטרות. אחת מהן היא מציאת אמת. אך מצלמות לא בהכרח משקפות אמת – אין להן קול כי אסור להקליט, (חוק האזנת יתר), הן ממוסגרות בתוך פריים והן מתעדות רק חלק מכל אירוע משמעתי שמתרחש בין ילדים. לכן המצלמות מגלות אמת מאד חלקית. השימוש התדיר בהן גורם למנהלים לדלג על שיחות בירור בהן תלמידים יכולים להסביר את מעשיהם ולהשמיע את קולם".

​"היו מנהלים שהצביעו על שימוש במצלמות מתוך מניעים של דאגה. מעקב בזמן אמת על המתרחש בכל בית הספר מספק להם מידע על ילד שיצא מהכיתה וצריך שיחה ותמיכה. היו גם כאלה שסיפרו שבאמצעות המצלמות, שמחוברות לטלפון הסלולרי, הם בודקים מה קורה בבית הספר בימים חופשיים או בשעות בהם הם נמצאים מחוץ לבית הספר. מנהלים אחרים טענו שדווקא באמצעות המצלמות שניצבות במרחב אך לא נעשה בהן שימוש, הם מייצרים אמון עם התלמידים: 'יש לי איך לעקוב אחרייך אבל לא אעשה זאת משום שאני מאמין בך'. הטענה התמידית להתקנת מצלמות היא הפחתת אלימות אך על פי מסמך של איגוד הפסיכולוגים האמריקנים ומחקרים נוספים, אין ראיות חד משמעיות לכך שמצלמות מסייעות בהפחתת אלימות. מאד קשה להתערב בזמן אמת, לזהות מקרה של אלימות ולהגיע בזמן להתערב בו. בפועל ראינו שהמצלמות הופכות לאמצעי שמשמש את המנהלים לצורך התערבות באירועי משמעת יומיומיים שקורים תדיר בבית הספר. שמענו, למשל, דוגמא של הליך משמעתי שהתקיים לאחר שמנהל ראה ילדה שזרקה ניירות מסביב לפח במהלך ההפסקה ו'הודתה' במעשיה רק לאחר שהמנהל עימת אותה עם הצילומים".

מלבד הילדים גם המורים הופכים להיות אובייקט לצילום ומעקב מתמיד. פרי-חזן מתארת כי מראיונות שנערכו עם מורים עלו מקרים רבים בהם מנהלים נזפו במורים שלא השגיחו כמו שצריך בהפסקה, יצאו לרגע מהכיתה, ענו לטלפון או שיחררו את הכיתה מעט מוקדם. מהראיונות עם המורים שמענו גם על מספר מקרים בהם המורים התנגדו למצלמות בחדר מורים ובסופו של דבר המצלמות לא הותקנו או הוסרו מחדר המורים. "צריך להבין שהמצלמות משנות את יחסי הכוח בבית הספר". מי שנוטים לאמץ את המצלמות ביתר קלות הם בתי ספר ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, בעיקר בפריפריה ובמגזר הערבי, מקומות שבהם המורה מצוי גם כך בעמדה של חולשה".

תכנית הלימודים הסמויה טמונה בעיצוב המרחב
​"אני רוצה להסב את תשומת הלב לנקודה חשובה. חינוך קורה לא רק בשיעור שקוראים לו 'עכשיו נלמד על פרטיות'… חינוך קורה גם בסביבה הבית ספרית. התלמידים רואים מצלמה ומתרגלים, זה נראה להם הדבר הכי נורמלי…" הסביר פרופ' בירנהק בדיון בכנסת בנושא פרטיות. כלל השימושים השונים שנעשים במצלמות משפיעים על האופן שבו ילדים תופסים פרטיות. "התחושה שהם נעקבים יש לה השפעות על תודעת הפרטיות, על האופן בו הדורות הבאים יתפסו פרטיות, הולכים ומתמעטים המקומות שבהם ילדים יכולים להיות חופשיים מבלי שייבחנו אותם. היה מנהל שהחליט להשאיר פינה בלי מצלמות הוא קרא לזה 'פינת הנישוקים' וטען כי פרטיות זה צורך - כי הם צריכים את החתול ועכבר הזה", מספרת פרי-חזן. זוהי להגדרתה: 'תכנית הלימודים הסמויה של החינוך לזכויות אדם'. כעת מראיינים פרי-חזן ובירנהק ילדים בבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים במטרה להבין כיצד הם תופסים את המצלמות ואת השימושים השונים בהן.

פרדיגמה זו מציבה תמונה הפוכה לגישה התכנונית-חינוכית של שנות החמישים לאחר מלחמת העולם השנייה, תקופה בה תכנון בתי ספר היה מרכזי וחשוב. ההנחה הייתה שבבתי הספר גדלים אזרחי המחר ועל מנת שיהיו אמפתיים, דמוקרטיים וחופשיים יש לעצב זירה בית ספרית שמגרה חשיבה יצירתית, סקרנות, שחרור גופני ונפשי, פתיחות מחשבתית ויחסים הומניים. הקשר בין עיצוב המרחב לבין חינוך ועיצוב עולמו ותודעתו של היחיד הובנו כחלק  בלתי נפרד מתפיסת העולם והמטרות החינוכיות של בית הספר.

אז איזה אזרחים גדלים כאן?
המהלך של רישות בית הספר במצלמות כמו גם רישות המרחב הציבורי ותהליכים נוספים של מעקב ואובדן הפרטיות והחופש שלנו כאזרחים, תושבים, תלמידים- עוברים בישראל ללא התנגדות וללא דיון ציבורי. אלו מהלכים דרמטיים שמשפיעים על החופש שלנו, על תודעת הזכויות והפרטיות שלנו. על ילדנו. מהלכים שמשנים את הבסיס של השותפות שלנו כאזרחים בחברה דמוקרטית, מאזרחות טובה הנשענת על ערכים ומחויבות, לאזרחות טובה הנובעת מפחד מן המבט המפקח ומעניש. כל אלו עוברים ללא דיון ציבורי, אולי משום שתודעת ההשתתפות שלנו כל כך נמוכה וההשתתפות שמוצעת לנו מצד המוסדות השונים הופכת יותר ויותר ממסוגרת- בחירת הטבה, בחירת מוצרים, בחירת נציגים לוועדות, אך לא השתתפות בשאלות המכריעות באמת: האם אנחנו רוצים להיות מפוקחים בכל מרחבי חיינו? שנתוני המיקום, הצריכה, ההרגלים והעברות הקטנות שלנו יירשמו במערכת? שמעסקינו יעקבו אחרינו לאורך היום בעבודה או שישררו בינינו יחסי אמון? שאלות אלו משמעותיות במיוחד עבור ילדים אשר אינם מכירים מציאות חיים אחרת.