ראיון עם ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, חברת סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

​

ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן סיימה את התואר השני בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב והמשיכה לדוקטורט בנושא

"תפקיד המשפט בעיצוב הפרדה מרחבית במגורים על בסיס לאומי בעיר )מנחה: פרופ ישי בלנק, סיום: 2015). לאחר פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית היא הצטרפה כחברת סגל לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שם היא מלמדת רב-תרבותיות וזכויות מיעוט, דיני שלטון מקומי, דיני תכנון ובניה ודיני מכרזים.

ד"ר תותרי ג'ובראן, בדוקטורט שלך בחרת להתמקד בניתוח סוציולוגי של דיני המקרקעין והתכנון והבניה ובמפגש שלהם עם זכויות אדם ושוויון. מתי התגבשה בך ההכרה שאת מעוניינת לטפל בנושא הטעון הזה ומה המסקנות שלך בדוקטורט?
"עוד בתואר הראשון התעניינתי כיצד קהילות עושות שימוש בדיני המקרקעין. זה המשיך בתואר השני על עקרון שיתוף הציבור בתכנון ובניה, כשהתמקדתי בניתוח עקרון שיתוף הציבור במסגרת הליך התכנון של שכונה ערבית בחיפה. וזה המשיך בתואר השלישי כשבחנתי איך המשפט הפרטי והציבורי מקדמים הפרדה מרחבית. הטענה המרכזית היתה שהטיעון של רב-תרבותיות והגנה על קהילות יוצרים הדרה של בני קהילות אחרות, ושיש דרכים אחרות, מלבד הפרדה מרחבית, להגנה על קהילות".

ולאן לקחת את זה משם?
"אני כעת מפרסמת למשל מאמר על מה שאני מכנה 'ערים מעורבות בהתהוות', כמו נצרת עילית, כרמיאל, או פרשת מכרז החכרת הקרקעות בעפולה שעלתה לכותרות כשבמכרז זכתה קבוצה של ערבים. אני מראה שהמעמד הבינוני הערבי מהגר היום לערים שהוקמו בכוונה כיהודיות ולא היו מעורבות בעבר אבל בשל קרבתן ליישובי האם הערביים הן הפכו ליעד מפתה למעבר למען שיפור רמת החיים. העוברים לערים אלה נתקלים בהתנגדות. מטרידה אף יותר היא הלגיטימציה לאפליה בשיח הציבורי... שכונות עוברות תהליכים חברתיים שונים התורמים לזיהוי שלהן כערביות או יהודיות, כך שהפרדה תיווצר מעצמה, אבל ישנם כלים שונים להגנה על הקהילה ועל אורח חייה ואני חושבת שיש לחשוב מחדש על ההצדקות להקצאת קרקעות לקבוצה מסוימת בשם ההגנה על הקהילה".

האם את חשה כפורצת דרך, בתוקף היותך אישה ערביה, באקדמיה המשפטית בישראל ובאוניברסיטת בר-אילן בפרט?
"אני בפירוש לא רואה את עצמי ככזו. אני חושבת שהחברה הערבית בישראל עוברת תהליכי מודרניזציה מואצים. יש הרבה מאוד אקדמאים ערבים מוכשרים וטובים – הבעיה היא בהיעדר קליטה ראויה שלהם במוסדות להשכלה גבוהה. מבחינתי הדרך שעברתי נראית לי טבעית. אמי כתבה דוקטורט בתקשורת ומדעי המדינה והיתה ראש החוג לאזרחות במכללת אורנים והיא גם מרצה מן החוץ באוניברסיטת חיפה. אחותי עושה כעת את הדוקטורט שלה בתכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון. אחותי הקטנה עובדת כעורכת דין במשרד מיתר ליקוורניק גבע לשם טל בתל אביב... לגבי פריצת דרך בהצטרפות לאוניברסיטת בר-אילן, הגעתי לכאן לפני כן במשך שנה לסמינר חוקרים שהתמקד בנושא 'מדינת הלאום', לא פחות, והחוויה שלי היתה של כבוד הדדי לכל אדם גם אם הדת או התרבות שלו שונה מהרוב וזו גם היתה החוויה שלי בראיון הקבלה שלי לכאן. אני לא מרגישה עוף זר בפקולטה אלא חלק מהקהילה של הסגל והפקולטה. נכון, היו לי חששות מסוימים, בפרט בשנה האחרונה. התקבלתי לעבודה בבר אילן בתקופת השיא של פיגועי הדקירות והנה אני אמורה ללמד רב תרבותיות וזכויות מיעוטים. אבל החוויה היתה מאוד חיובית והסטודנטים היו תמיד נלהבים לדעת. חלק לא הסכימו אבל זה נעשה מתוך כבוד. יש כאן מגוון: חילוניים, דתיים, קצת חרדים, מעט ערבים ורצון אמיתי לקדם ציבורים שהם אחרים. במסגרת זו אני מנסה לקדם תכנית חונכות לסטודנטים הערבים בפקולטה, בדומה לזו הקיימת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וכל מי שהצעתי לו את הרעיון, ובכלל זה הדקאן, סגן הדקאן ומרצים נוספים, ברכו על היוזמה ואף הציעו עזרה לקדם את הרעיון". 

כמי שסיימה את לימודיה במרכז צבי מיתר ממש לפני שנה, איך את מסכמת את החוויה הזו?
"יש במרכז מיתר אווירה של חו"ל ותמיכה רבה הן במלגות ובחדר משלך, שזה רחוק מלהיות דבר טכני בלבד, והן מהמרצים והדוקטורנטים שלצדך. אגב, לעניין תחולת עיקרון השוויון בדיני המקרקעין במגזר הפרטי, בניגוד לדעתי בתחילת הדוקטורט, ואולי בזכות התהליך הנפשי שעברתי במהלך הדוקטורט, כשילדתי את הילד השלישי תוך כדי מבצע צוק איתן, סיימתי את הדוקטורט בדעה שצריך להחיל את עיקרון השוויון גם במגזר הפרטי. קלטתי כמה הפרטי והציבורי מחוברים - למשל חברות בנייה וקבלנים שזכו בקרקע מטעם המדינה, שכפופה לעיקרון השוויון - ושצריך להיות פטרנליסטי במצבים מסוימים, גם במחיר של כפיית עיקרון השוויון על בעל זכות הקניין. יש בזה לדעתי אמירה משפטית, ערכית ומוסרית חזקה שצריכה להיות על השולחן. לצערי אנחנו לא בכיוון הזה היום".