ראיון עם גדי עזרא, יועץ משפטי במשרד החוץ ואחד מ-60 הצעירים המבטיחים (מתחת לגיל 30) של ישראל לשנת 2016, לפי מגזין פורבס
עו"ד גדי עזרא. צילום: שלומי יוסף, מגזין פורבס.
גדי עזרא הוא בוגר התואר ראשון והתואר השני (בהצטיינות) במסגרת המסלול המואץ של הפקולטה, עם התמחות במשפט ציבורי (2012). גדי, אשר היה גם חבר מערכת "עיוני משפט", כתב העת הידוע של הפקולטה, מחזיק גם בתואר שני במשפטים מ-NYU . במסגרת תפקידו הנוכחי הוא מייעץ לדיפלומטים ולקובעי מדיניות בסוגיות של משפט בינלאומי פומבי, בעיקר בכל הנוגע לדיני לחימה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ביטחון לאומי וזכויות אדם. הוא אף משמש שגריר הסברה של מדיניות ישראל מנקודת מבט משפטית ואישית, כלוחם בסיירת צנחנים בשירותו הצבאי. לקריאת כתבה על אחד ממסעות ההסברה של גדי לחצו כאן.
ספר לי על השתלשלות הקריירה המשפטית שלך עד היום.
קצת מוזר לדבר במונחים של "השתלשלות", כי במקצוע כמו שלנו אני עדיין נמצא בשלב התחלתי יחסית. אבל אם צריך לתמצת את "ההשתלשלות" עד כה, היא נראית בערך כך: בשנת 2008 התחלתי בלימודי תואר ראשון בפקולטה. אני גאה לומר שהייתי מלגאי של פרויקט "מצטייני פריפריה" – פרויקט מבורך שיזם פרופ' אריאל פורת מהפקולטה שלנו. בשנה ד' היתה לי הזכות לשמש עוזר הוראה לפרופ' איל בנבנישתי ולד"ר שרון וינטל בקורס "משפט חוקתי" – תפקיד בגינו זכיתי בפרס הרקטור להוראה לשנת תשע"ב. לאורך שנות התואר, בין קבוצות הלמידה, השיעורים, המחקרים בהם נטלתי חלק, וההוראה עבדתי במשרה מלאה במשרד ממשלתי; כתבתי, מדי פעם, טורי דעה ב"הארץ" וב"מעריב"; וזכיתי לקחת חלק פעיל בשירות מילואים שנמשך עד היום למעשה (זוגתי טוענת ש"פעיל מדי"). את ההתמחות עשיתי בלשכת פרקליט המדינה, משה לדור. זו היתה שנה מופלאה שבה זכיתי לנכוח בישיבות גורליות ולקחת חלק בתהליכים קרדינאליים במדינה שלנו. לאחר ההתמחות עבדתי במחלקת ליטיגציה במשרד מסחרי גדול בת"א, עד שהתקבלתי ללמודי תואר שני ב- NYUבמסלול משפט בינלאומי, שם גם נבחרתי לשאת נאום מטעם הסטודנטים בטקס הסיום של התואר. במקביל ללימודים בניו יורק, שימשתי עוזר מחקר במרכז לביטחון ומשפט ב-NYU , שם אני מסייע לד"ר רפאל ביטון בכתיבת פרק בספר בנושא פיקוח על ארגון ביון בישראל.
עם אילו כלים או תובנות, אם בכלל, יצאת מהפקולטה שלנו?
כבר בסוף התואר "חשדתי" בכך, אבל היום, אחרי תואר באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, אני יכול לומר בביטחון מלא שבפקולטה שלנו מקבלים חינוך משפטי מהטובים בעולם. בפקולטה למדתי בעיקר לחשוב ולנתח דברים באופן ביקורתי. וכן, גם "להתפלסף". והכי חשוב – יצאתי מהפקולטה עם חברים שהם כמו משפחה עבורי היום.
ספר לי על זיכרון בולט מזמן היותך תלמיד בפקולטה.
יש שניים כאלה. לקראת סוף הסמסטר הראשון נקראתי לשרת במבצע עופרת יצוקה. היינו מהצוותים הראשונים שנכנסו לרצועה ובסה"כ נעדרתי כחודש וחצי מהלימודים. במונחים של סמסטר אקדמי מדובר ב"נצח". הפקולטה, מצידה, עשתה כל שביכולתה על מנת שאנחנו, חיילי המילואים ששבו מהרצועה, נשתלב בקלות מרבית בשגרת הלימודים. מעבר להארכות הזמן, זכורה לי במיוחד החמלה והנכונות האישית של המרצים, הסגל המנהלי והמזכירות, לסייע. זו היתה מחווה שמבחינתי עשתה את ההבדל ואפשרה לי לחזור למסלול שהתחלתי בתחילת הסמסטר, לפני המבצע. היא גם לימדה אותי שבפקולטה דרך ארץ קודמת למצויינות אקדמית.
הזיכרון השני מגיע דווקא מהשיעור האחרון שלנו ב"תורת המשפט" עם ד"ר יופי תירוש. הפקולטה היא מקום שמלא באנשים מצוינים ודעתניים. לפעמים קל מאד לאבד את עצמך בים הכישרון שיש בה. יופי, שמאז ומתמיד היתה סוג של מנטורית עבורי, בחרה לסיים את השיעור במשפט הבא: "אל תשכחו למה באתם לפה מלכתחילה, מי הייתם לפני שנכנסתם לכאן, ומה אתם רוצים להיות ולשנות בעתיד". זה משהו שאני לוקח איתי מאז ועד היום. ההבנה שחשוב לשמור על הלהבה הקטנה שקיימת בך, על התשוקה הזו, שהופכת למעשה מקצוע ל"ייעוד", היא לא מובנת מאליה. במובן הזה, המשפט של יופי הוא כמו שיעור שמלווה אותי בכל שלב. ברוח המילים האלה גם חתמתי את נאום טקס הסיום בNYU .
