מנשה שאוה

​

מנשה שאוה עלה ארצה בהיותו בן 7 שנים. לאחר סיום שירותו הצבאי למד בפקולטה למשפטים, שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב. את התואר "בוגר במשפטים" סיים בשנת 1967 בהצטיינות יתרה וכך גם את התואר "מוסמך במשפטים" בשנת 1969. בתואר "דוקטור לפילוסופיה ולמשפטים" זכה בשנת 1972 בציון "מעולה". מאז סיום לימודיו לתואר ראשון שימש כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בתחומים דיני משפחה וירושה ומשפט בין-לאומי פרטי ובין-דתי. מנשה שאוה נודע כמרצה אהוב על הסטודנטים, אשר מתבל את הרצאותיו בהומור רב, מצטט מהזיכרון אינספור פסקי דין ומראי מקום מדויקים ואף טורח ושולח מכתבי ברכה לתלמידים אשר קיבלו אצלו ציונים גבוהים. הוא זכה פעמים רבות בתואר המרצה המצטיין בפקולטה למשפטים, ואף זכה בתואר מצטיין רקטור בהוראה בשנת תשס"א. בשנת 1979 קיבל דרגת "פרופסור חבר" ובשנת 1983 את הדרגה "פרופסור מן המניין". מאז שנת 1990 אף שימשמלאה0031944 - 31  543 עמודים.  יו"ר הוועדה לדיני משפחה מטעם לשכת עורכי-הדין בישראל. פרופ' שאוה היה גם חתן פרס צלטנר הראשון (1978).

פרופ' מנשה שאוה ז"ל כתב שלושה ספרים, בראשם "הדין האישי בישראל" (1977, מאז יצא בשלוש מהדורות מורחבות ומעודכנות) וכן ערך מספר ספרים ובהם ספר הזיכרון בן שלושת הכרכים לשופט העליון חיים כהן. פרופ' שאוה אף פרסם כ-80 מאמרים משפטיים בארץ ובחו"ל בביטאונים משפטיים יוקרתיים. הוא נודע כמשפטן מבריק, מקורי ואנליטי וכתיבתו מצוטטת בהסכמה בעשרות רבות של פסקי-דין של בית-המשפט העליון. תרומה גדולה בתחום דיני המשפחה תרם בקביעת כללים בסוגיה המורכבת והרגישה של מרוץ הסמכויות בין בית המשפט האזרחי ובית הדין הרבני.

פרופ' מנשה שאוה נפטר והוא בן 61 בלבד. את הספר לזכרו, "ספר מנשה שאוה", 2006, ערכו אהרן ברק ודניאל פרידמן.

יהי זכרו ברוך.