בר"ם 9100/15 עיריית פתח תקווה נ' מרדכי

ההליך התנהל בבית המשפט העליון ועניינו בשאלת פרשנות פריט 11 לתוספת השנייה לחוק. בקשת רשות הערעור הוגשה על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים במחוז מרכז לאשר תובענה ייצוגית כנגד עיריית פתח תקווה וזאת בגין אי השבת יתרות זכות הרשומות בספרי הערייה, לתושבי העיר. לקריאת החלטת אישור ניהול התובענה כייצוגית.

ביום 16.1.17 הגישה הקליניקה – בשם המועצה הישראלית לצרכנות – בקשת הצטרפות להליך ולה צירפה עמדה עקרונית בנוגע לשאלה שעומדת לדיון בהליך זה. טענת העירייה הינה כי התובענה אינה עומדת כלל בתנאי פריט 11 לתוספת השנייה לחוק, והתייצבות הקליניקה נועדה על מנת למנוע פרשנות מצמצמת לפריט 11 ועל מנת לאפשר תובענות ייצוגיות דומות. ביום 23.1.17 התקבלה בקשת ההצטרפות ובהתאם התייצבה הקליניקה בשם המועצה לדיון שנערך בפני הרכב השופטים: א' חיות, י' עמית ומ' מזוז ביום 9.2.17. ביום 31.7.17 הוגשה עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, והמועצה הגישה עמדה לעמדת היועץ. מצ"ב העמדה הראשונה שהגשנו והתגובה לעמדת היועץ.

ביום 28.6.18 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון אשר קיבל את הערעור בחלקו, ואימץ כמעט את כל טענות המועצה. לקריאת פסק הדין.

בית המשפט העליון דחה את טענת העירייה והיועץ המשפטי לממשלה כי אין מדובר בתביעת השבה אלא תביעה למתן צו עשה ולכן אין היא נכנסת בגדרו של פרט 11. בית המשפט קבע כי על פי מבחן הסעד יש לסווג את התביעה כתביעת השבה כספית.

עוד קבע בית המשפט העליון כי לשונו של פרט 11 ותכליתו תומכים בפרשנות לפיה ניתן לנהל תובענה ייצוגית להשבת סכומים, גם אם אלו נגבו כדין ובמועד מאוחר יותר התברר כי יש חובה להשיבם.

בית המשפט העליון חזר על ההלכה לפיה אין לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית אך בשל שונות בין חברי הקבוצה, אלא אם ברור שלא ניתן להתגבר על הקושי באמצעות סעיף 20 לחוק.

עוד קיבל בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עילת התביעה מתחדשת מקום שבו הרשות המשיכה לדרוש תשלומים חדשים מן הנישום, מבלי שנקטה פעולות סבירות על מנת להשיב לו את היתרה שלזכותו. בית המשפט העליון קבע כי גם אם לא חלה על העיריה חובת קיזוז בהתאם להוראות החוק, על הרשות לפעול בהתאם לכללי המשפט המנהלי, וככל שחרגה מעקרונות אלה, הימנעותה מלממש את אפשרות הקיזוז הנתונה לה, עשויה להביא להתחדשות עילת התביעה של נישומים להשבת יתרת זכות.

כן קבע בית המשפט כי לא ניתן לנהל את התביעה ביחס לנישומים שיתרת הזכות בעניינם נוצרה יותר משנתיים לפני שהוגשה בקשת האישור, ולא נגבו מהם תשלומים נוספים בתקופה זו, וכן מנישומים שעילת תביעתם נוצרה לאחר הגשת בקשת האישור.