עמ״ש 53065-11-20 – ל׳ ב׳ נ׳ א׳ ב׳ א׳ ואחרים

עובדות המקרה: ערעור על פסק דינו של ביהמ״ש לענייני משפחה אשר דחה את תביעת המערערת לביטול צו הורות פסיקתי שקבע שהמשיבה היא אמה של הבת ה׳. לטענת המערערת, המשיבה יזמה לבדה הליך של בקשה למתן צו הורות כאשר המערערת במהלך חודשי היריון מתקדמים ובמצב נפשי קשה, בעוד שהחתימה התבצעה מבלי שקיבלה הסבר על מהות ההליך והשלכותיו. עוד טענה כי הבקשה הושתתה על הטענה כי הזוגיות בין בנות הזוג יציבה, בעוד שהמשיבה נהלה רומן חשאי עם גבר ולכן טעה ביהמ״ש קמא כשקבע כי הבקשה לביטול הצו לא נסמכת על עובדות חדשות, בעוד שרק לאחר מתן הצו התברר למערערת כי המשיבה בקשר זוגי עם גבר אחר. לטענת המערערת טעה ביהמ״ש קמא בקביעה כי המערערת טענה נגד תקינות ההליך, בעוד שעתרה לביטול הצו עקב הטעייתה ע״י המשיבה. עוד שגה ביהמ״ש קמא בכך שלא ייחס חשיבות לעובדה כי לתצהיר נוספו פרטים לאחר לידת ה׳, וכי היה על ביהמ״ש להורות על הגשת תסקיר בטרם שניתן צו ההורות. בנוסף, טעה ביהמ״ש קמא כאשר קבע שלא הוכיחה העדר גמירות דעת, כאשר התבסס על עדות עוה״ד שהייתה מונעת ממוטיבציה שצו ההורות לא יבוטל מאחר שחששה למאות נשים שקיבלו צווי הורות באמצעותה. עוד נטען כי אם יש להקיש לחוק האימוץ כשנבחנת בקשה לביטול צו הורות, יש להחיל את אותן דרישות גם לצורך מתן הצו – כלומר בקבלת תסקיר, הסכמה מפורשת ועוד דרישות שלא התקיימו לטענת המערערת.

לטענת המשיבה, המערערת הגישה את תביעתה רק לאחר שהמשיבה הגישה תביעה למשמורת משותפת על ה׳, ביטול צו ההורות יפגע הן בקשר הורות מיטיב והן בקשר אחאות קרוב, דבר המנוגד לטובת הילדים. המערערת לא הציגה ראיות שלא היו ידועות במועד מתן הצו, לא הראתה שטובת ה׳ מחייבת את ביטול הצו ולא הוכיחו שנפלו פגמים במתן הצו או את מצבה הנפשי הקשה לכאורה כשחתמה על מסמכי הבקשה. הפרטים היחידים שנוספו לתצהיר לאחר החתימה היו פרטי הילדה ומועד לידתה ואין בכך לפסול את התצהיר, כשם שאין חובה להגיש תסקיר לצורך מתן צו ההורות. לטענתה שלילת הורות צריכה להיעשות במשורה ובמקרים חריגים בלבד ורק בהתקיים תנאים מחמירים.

לטענת היועמ״ש, אין צורך בתסקיר כאשר מהתצהירים והראיות עולה כי בני זוג חיו חיים משותפים עבור לבקשה לצו ויש כוונה להורות משותפת. פירוד של הורים אינו מהווה עילה לביטול צו, כאשר אין הבדל בין הורות משפטית להורות טבעית. המערערת לא הצליחה להוכיח את התקיימות התנאים המצטברים הראשונים בסעיף 19 לחוק האימוץ ואף לא הוכיחה שטובת הקטינה לבטל את צו האימוץ. המומחית מטעם ביהמ״ש שהמליצה על ביטול הצו לא בחנה את טובתה של ה׳ אלא ביקשה להשוות את מעמדו של ק׳ ל-ה׳ באמצעות ״נגיסה״ בטובתה של ה׳. יש לשלול את גישתה כי אפשר לבטל ״בהינף קולמוס״ אימהות שאינה ביולוגית. מהורות לא ניתן להתגרש, והמומחית לא נתנה הסבר משכנע להמלצתה המנוגדת לסעיף 19.

הכרעת הדין: ביהמ״ש דחה את הערעור. סעיף 19 לחוק האימוץ מאפשר ביטול צו אימוץ בהתקיימם של שלושה תנאים מצטברים: נסיבות לא ידועות או קיימות בשעת מתן הצו, כאשר ביהמ״ש נוכח שמן הראוי לבטלו וכאשר טובת המאומץ מחייבת זאת. טענות המערערת בדבר נסיבות שלא היו ידועות ואי הבנתה את הצו נדחו בצדק ע״י בימ״ש קמא מאחר ונסתרו חזיתית ע״י עדות עו״ד. אין כל מקום להתערב בקביעותיו המפורטות של בימ״ש קמא בעניין טענותיה הפרוצדורליות של המערערת. אין חובה לדרוש תסקיר כשהתמונה העובדתית אודות התא המשפחתי ברורה או לקיים דיון כשקיימת הסכמה של הצדדים למתן צו. סעיף 16 לחוק האימוץ קובע שתוצאות האימוץ יוצרת את אותן חובות וזכויות בין הורים לילדיהם ויש חשיבות עליונה להעניק להורה המאמץ מעמד איתן ויציב כשל הורה ביולוגי. גם חוק הסכמים לנשיאת עוברים לא מאפשר ביטול צו הורו, גישה שצריכה להנחות את ביהמ״ש אף ביחד לצו פסיקתי, שנוצר בהשראת החוק. מתן אפשרות לביטול צו הורות עלולה להגביר תופעה של נטישת ילדים שקיבלו צו שמשמעותה פגיעה אנושה בזכות הקטינים לקשר עם שני הוריהם. לא ניתן להעניק משקל כלשהו להסכמת הורים לביטול הצו היות והדבר פוגע מהותית בזכויות הקטינים ואף עשוי להפוך את זכות ההורות למטבע עובר לסוחר במו״מ לקראת פרידה. בצדק קבע ביהמ״ש קמא שלא התקיים גם התנאי השלישי לפיו טובת המאומץ מחייבת את ביטול צו האימוץ, כאשר לא ניתן להלום את עמדת המומחית לפיה על מנת להביא ל-״שוויון בין האחים״ ה׳ תאבד אחד מהוריה. אף בלשון המומחית אין המצב מחייב ביטול הצו. הורות מכוח ״זיקה לזיקה״ שעיגונה המשפטי נעשה באמצעות צו אימוץ או צו הורות דינה כדין הורות ביולוגית כמעט לכל דבר ועניין. לא מדובר בהורות ״פריכה״ והיא אינה תלויה בקשר הזוגי עם ההורה השני. החיובים כלפי הילד שרירים וקיימים אף במצב שבו בחר ההורה לנטוש את ילדו ולהתנתק ממנו או כשהחליט לצמצמם את הקשר במידה כזו או אחרת.