בע"מ 4880/18 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה
עובדות המקרה: בנות זוג אשר מנהלות משק בית משותף החל משנת 2007 החליטו להרחיב את התא המשפחתי ורכשו במשותף מספר מנות זרע, מהן אחת מבנות הזוג הביאה ילדה לעולם. לאחר הלידה, בנות הזוג הגישו בקשה למתן צו הורות פסיקתי אשר יכיר בהורתה של האם שאינה האם הביולוגית, רטרואקטיבית מיום הלידה. אולם, היועמ"ש התנגד בטענה שהצו מכונן את ההורות ולכן תחולתו צריכה להיות ממועד נתינתו. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי צו ההורות הינו הצהרתי ולא מכונן, והחילו רטרואקטיבית ממועד הלידה. היועמ"ש ערער לביהמ"ש המחוזי כנגד הקביעה שצו ההורות הינו הצהרתי, וביהמ"ש המחוזי קבע שצו ההורות מכונן את קשר ההורות. על החלטה זו בנות הזוג הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
הכרעת הדין: השופט מזוז דחה את הבקשה למתן רשות ערעור. השופט קבע שלתפיסה בדבר היות צו ההורות הפסיקתי צו הצהרתי אין אחיזה בדין, והוסיף שאין יתרון בקביעה שהצו הוא בעל אופי הצהרתי ולא קונסטיטוטיבי שכן אין בכך כדי למנועו תחולה רטרואקטיבית שלו. השופט ציין שבנסיבות של "זיקה לזיקה" סטאטוס חוקי של הורות של בן הזוג של ההורה הגנטי-ביולוגי אינו מוכר בדין כל עוד לא ניתן צו הורות על ידי בית המשפט. משכך, קביעה שצו ההורות הוא הצהרתי משמעה שההורות נוצרה מכוח הסכמת הצדדים. אולם השופט קבע ש"הורות הסכמית" אינה מוכרת בדין ואינה מתיישבת עם ההסדרים המשפטיים של הדין הישראלי בנוגע להורות שאינה גנטית-ביולוגית. השופט הוסיף שכינון יחסי הורות אינו ענין להסכמה גרידא בין פרטים אלא מותנה בצו שיפוטי ובמנגנוני פיקוח ובקרה שנועדו להבטיח הגנה על זכויות כל המעורבים, ובעיקר על זכויות היילוד.
