טלי מרקוס, "צריך (רק) שניים לטנגו? על האפשרות להכיר ביותר משני הורים לילד אחד"
התפתחותה והתקדמותה של טכנולוגיית הפריון, שיעור הגירושין העולה והתמורות החברתיות שחלו בשנים האחרונות – כל אלה הובילו לשינויים במבנה המשפחה ובתפיסת המשפחה בחברה. המשפחה הגרעינית הכוללת זוג הורים הטרוסקסואלים ואת ילדיהם הביולוגיים או המאומצים אינה עוד המודל המשפחתי היחיד הרווח. עם זאת, המשפט ממשיך להתייחס למשפחה הגרעינית כמודל המשפחתי המועדף והנורמטיבי, ובכך אינו נותן מענה מספק למערכות היחסים הנוצרות במסגרות משפחתיות חלופיות ואינו מקנה להן הגנה חוקתית. המשפט בישראל מכיר, ככלל, אך ורק באפשרות שלילד יהיו שני הורים – אם אחת ואב אחד. זאת, אף שבמציאות החברתית קיימים דפוסים משפחתיים שבמסגרתם מתקיימות מערכות יחסים הורה–ילד בין הילד ליותר משתי דמויות הוריות.
מטרת המאמר היא להציג קווי פתיחה לדיון באפשרות להכיר ביותר משני הורים לילד אחד. במסגרת המאמר ייטען כי המשפט הישראלי למעשה כבר מכיר באפשרות לחרוג, בנסבות מסוימות, מהמסגרת של שני הורים – כל אחד מהם ממין שונה – לאותו ילד. לפיכך המעבר לשלב הבא של הכרה פורמלית ביותר משני הורים לילד אחד איננה דבר מהפכני כפי שהוא עשוי להצטייר מלכתחילה, אלא רק צעד קדימה להכרה של המשפט במערכות היחסים הקיימות ממילא בחברה הישראלית.
החריגים לכלל בדבר שני הורים ממינים שונים חלים בנסיבות ספציפיות מאוד ואינם מסדירים הסדרה מקיפה וממצה את כלל מערכות היחסים ההוריות הקיימות. לפיכך נדרשת הכרה פורמלית בחוויית החיים של משפחות שאינן עומדות בהגדרה של המשפחה הגרעינית, אשר תספק להן הגנה רחבה.
