בג"ץ 293/00 פלונית ואלמונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'

עובדות המקרה: העותרת 1 (פלונית) ומשיב 3 (פלוני) התגרשו, והסכימו כי שלוש בנותיהן תישארנה בחזקת העותרת עד שימלאו להן 18, וכי העותרת לא תכניס לביתה גבר זר אלא אם כן היא נשואה לו כדת וכדין. אלא שלאחר הגירושים, נוצר קשר אינטימי בין עותרת 1 (פלונית) לבין עותרת 2 (אלמונית), כאשר הן נהגו להיפגש בביתה של הראשונה, לא פעם בנוכחות הבנות. המשיב פנה לבית-הדין הרבני (במסגרת הליך הפחתת מזונות) ותבע צו-מניעה שיאסור על פלונית להכניס את אלמונית לביתה או להפגישה עם הבנות. בית הדין קיבל את התביעה בנימוק כי מדובר במערכת יחסים בלתי מוסרית הפוגעת בנפשן ובחינוכן של הבנות. זהו ערעור על הכרעתו של בית הדין.

ההכרעה המשפטית: העתירה התקבלה. צו-המניעה התבקש במסגרת הליך עיקרי אחר – תביעה להפחתת מזונות. אולם מאחר שאין לבית-הדין סמכות לדון בהליך כזה, כפי שבית-הדין בעצמו קבע, הרי שאין הוא יכול להמשיך ולדון בצווים מכוח אותו הליך, ומכאן שפסקי-הדין של בית-הדין הרבני ניתנו בחוסר סמכות והם בטלים. יש לציין כי בית-הדין הרבני ככל הנראה היה ער לקושי זה, ולכן ביסס את סמכותו במפורש על ההסכם בין העותרת למשיב, לפיו לא יוכנס לביתה גבר זר. אך גם סעיף זה אינו חל בנדון ולכן אינו מבסס סמכות לבית-הדין, משום שאין מדובר כאן בגבר זר אלא באשה, ומשום שכלל לא נראה שתכלית ההסכם היא להגן על "נפש הבנות".