טל מימרן, "החיים השחורים של הפליט הוורוד: בעקבות Minister voor Immigratie en Asiel v. X, Y and Z"

בכשמונים מדינות ברחבי העולם, יחסי מין בין בני אותו המין נחשבים לעברה פלילית. מדינות נוספות קובעות עברות מוסר כנגד התנהגות "אנטי-חברתית" או "בלתי-מוסרית", ונטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית נחשבת לכזו. עברות אלו מאפשרות רדיפה או הגבלה של זכויות בסיסיות כגון חופש הביטוי של מי שעובר אותן. על רקע מציאות זו, מוכרים מקרים לא מעטים שבהם בני אדם החוששים מרדיפה בשל נטייתם המינית תרים אחר מדינה שתכיר במצבם הנרדף ותקנה להם מעמד פליט. על רקע זה, ניתן להבין את חשיבות הכרעתו של בית הדין האירופי לצדק (European Court of Justice) בבקשה להכרעה המקדמית (Preliminary Ruling) נשוא רשימה זו. החלטה זו מכירה בזכותם של להט"ב החוששים מרדיפה ליהנות מהגנתה של האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול הנלווה לה.

הואיל ובישראל משרד הפנים מסרב באופן עקבי להעניק מעמד פליט לבני אדם החוששים מרדיפה מטעמי נטייתם המינית, יש בהכרעת בית הדין האירופי כדי להעמיד מראה שחורה למול ההתנהלות בישראל.

אם כן, רשימה זו מתמקדת בשלוש הסוגיות העיקריות בדיונו של בית הדין האירופי: (א) האם הומוסקסואלים נחשבים ל"קבוצה חברתית מסוימת" הזכאית למעמד של פליט מכוח הדירקטיבה; (ב) האם מצופה מאדם בעל נטיות מיניות כלפי בני מינו להסתיר את נטייתו המינית או להפעיל איפוק לגביה על מנת להימנע מרדיפה. אם התשובה לשאלה זו חיובית (וכפי שהמאמר יראה בהמשך, היא לא) – מהי מידת האיפוק הנדרשת מהומוסקסואל והאם היא גבוהה יותר מזו הנדרשת מהטרוסקסואל; (ג) כיצד יש לבסס את קיומה של רדיפה במקרה של 2 פלילית המוכוונת כנגד הומוסקסואלים.