"Rivka Weill, "The Power of Understatement in Judicial Decisions

דמותה היהודית-דמוקרטית של ישראל היוותה תמיד אתגר לאלה המבקשים להגן ולקדם אורח חיים חילוני בישראל. החוקים שהוסדרו עם קום המדינה חייבו את הרשויות לרשום דת ולאום במרשם האוכלוסין, העניקו ליהודים ולקרוביהם בלבד את הזכות לעלות לישראל, והפקידו את סמכות השיפוט הבלעדית בענייני נישואין וגירושין בידי הממסד האורתודוקסי של הדות השונות. הציוניים החילוניים נאלצו למצוא דרכים יצירתיות לקידום חופש מצפון וחופש מדת. למרבה האירוניה, העירוב השיטתי בין דת ומדינה הוביל לצורך להמעיט בישראל במשמעות של סמלים מסורתיים, כמו סטטוס. בית המשפט איפשר לעקוף את המונופול של ההלכה היהודית-אורתודוקסית, בהחלטות שיפוטיות שיצרו סטטוסים חילוניים, שכוחן היה בניסוח המאופק של משמעותן הפרקטית. הדבר הקל על מאבק הזוגות בני אותו מין בתורם לבקש הכרה רשמית, שכן היה ביכולתם ללכת בדרכם של פעילים חברתיים קודמים. בדרך זו, המאבק להכרה אמנם קל יותר, אבל התנועה עלולה לאבד זהות ייחודית כמאתגרת את הקונספט המסורתי של נישואין. היא מסתכנת בלהפוך לחלק מתופעה רחבה של אתגר חילוני להגמוניה היהודית אורתודוקסית. כך, בעוד זוגות בני אותו מין ברחבי העולם נאבקים להכרה בנישואים כשווים לנישואי הטרוסקסואליים, בישראל היה להם נתיב סלול להשגת מעמד משפחתי שווה לזוגות לא אורתודוקסים אחרים (למשל ידועים בציבור או שנישאו בצורה אזרחית בחו"ל). הם קרובים להשגת כל היתרונות והחובות הנוצרות בנישואים "אמיתיים", סובלים מבעיות בנות-השוואה של אפליה, ונהנים פתרונות דומים לחילונים שאין באפשרותם או ברצונם לקבל את הגמוניית הממסד האורתודוקסי. במובן זה, הסיפור הישראלי של הכרה בנישואים בין בני אותו מין ייחודי במובנים השוואתיים.