בע"ם 2478/14 פלונית נ פלונית

עובדות המקרה: שתי בנות זוג חיו ביחד במשך כעשרים שנה – המשיבה יחד עם המערערת (ובנה של המערערת). בשנת 2005, כשלוש שנים לאחר פרידתן, הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב-יפו נגד המערערת לפירוק השיתוף ביניהן – בטענה כי הפירוק צריך להיעשות על בסיס שוויוני. התביעה התמקדה בשלוש דירות – שתיים הרשומות על-שם המערערת בתל-אביב ובמרכז, ואחת הרשומה על שמה שלה בדרום. במהלך השנים, המערערת והמשיבה הקימו יחד מספר חברות: המשיבה תבעה בנוסף פירוק שותפות בסוכנות הרכב האחרונה שהקימו יחד, ומחצית משווי העסקאות שבוצעו בה ע"י המערערת ובנה בחודשים שלאחר פרידתן. הערעור כעת הינו על שאלת השיתוף בנכסים בין המערערת למשיבה, לאחר שניתנו בעניין 2 פסקי דין מנוגדים – בבימ"ש לענייני משפחה (ששלל את השיתוף), ובביהמ"ש המחוזי (שהכיר בקיומו של שיתוף).

ההכרעה המשפטית: ביהמ"ש העליון דחה את הערעור ופסק כי: על כלל בני הזוג שמקיימים ביניהם מערכת יחסים של ידועים בציבור ראוי להחיל אותן אמות מידה בנוגע לבדיקת הכוונה לשיתוף בנכסים (כולל מי שבאפשרותם להינשא בישראל ובוחרים מרצונם שלא לעשות זאת). השאלה החשובה היא מהי הכוונה העולה מהתנהגות הצדדים. במקרה זה, העובדה שברקע הדברים נמצאת מערכת זוגית בין שתי נשים שממילא לא עמדה בפניהן האפשרות להינשא זו לזו בישראל היא עובדה רלוונטית לדיון, אך אין בה כדי לשנות את הנטל. בחינת כוונת הצדדים צריכה להיות הקשרית בשים לב למכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה. זיהוי הכוונה לכונן קשר ארוך טווח ומחייב הוא הקובע לעניין החלת חזקת השיתוף על בני זוג שלא נישאו. על מנת להחיל דין שיתוף גם על נכסים שלא נרכשו במשותף ושאינם משמשים את בני הזוג ביום-יום, השייכים למי מהם (במקרה זה: רשומים על שם המערערת), תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד על כוונת שיתוף בנכס המסוים.
ע"פ אמות המידה הנ"ל, יש להכיר בקיומו של שיתוף בנכסים: מגורים משותפים כשני עשורים, גידול בנה של המערערת במשותף, ניהול עסק משותף והתנהלות כלכלית וחברתית מחייבת במשך זמן ארוך במתכונת המבוססת על אמון אישי רב. בנסיבות אלה, הנכסים שבמחלוקת הם בבעלות משותפת של השתיים.