חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א–2000

החוק אוסר על אפליה במתן כניסה למקומות ציבוריים, במתן שירות במקום ציבורי, ובהספקת מוצרים ושירותים, בין השאר מחמת מין או נטייה מינית. החוק אוסר במפורש גם קביעת תנאים מפלים לקבלת שירות/מוצר או לכניסה למקום ציבורי, וכן פרסום מודעות מפלות. המקומות אליהם מתייחס החוק כוללים כל מקום שנועד לשימוש הציבור, לרבות מקומות תרבות, בילוי, הסעדה, תיירות, קניות ותחבורה ציבורית; המוצרים והשירותים שאליהם מתייחס החוק כוללים שירותים שנועדו לשימוש הציבור (ובכלל זה חינוך, תרבות, תיירות, תחבורה, תקשורת ואנרגיה), שירותים פיננסיים (בנקאות, אשראי וביטוח) ושירותי תחבורה, ללא הבדל בין שירותים למטרת רווח, או בתשלום, לבין כאלה שאינם למטרת רווח, או שאינם בתשלום.

בנסיבות מסוימות, ההנחה היא שהנתבע פעל בניגוד לחוק, כל עוד לא הוכיח אחרת. כך, לדוגמה, אם הנתבע סירב לספק שירות ציבורי לאדם שנמנה עם קבוצה שהחוק מתייחס אליה (כגון להט"בים), אך לא סרב לספק את השירות לאדם שאינו נמנה על אותה קבוצה, אזי ההנחה היא שפעל מתוך אפליה – אלא אם כן יוכיח אחרת.

בית-המשפט רשאי לפסוק בגין עבירה על החוק פיצויים ללא הוכחת נזק, ואף להורות על הפסקת העיסוק בעסק המפלה.

בהליך שעניינו אפליה מחמת נטייה מינית רשאי בית-המשפט לדון בהליך בדלתיים סגורות.

החוק מציין חריגים ספציפיים שאינם נחשבים אפליה, וביניהם דבר המתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות או המקום הציבורי, או מסגרות נפרדות לגברים ולנשים בנסיבות מסוימות.