אייל גרוס, "הפוליטיקה של זכויות להט"ב: בין (הומו) נורמטיביות ו(הומו) לאומיות לפוליטיקה קווירית"
לטענת המאמר, פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין הבית הפתוח, בשנת 2010, הוא נקודת מפנה – הן בהקשר של ההכרה בשוויון לקהילה הגאה והן בדרך שבה אימץ בית המשפט העליון את השיח בדבר זכויות להט"ב כמסמנות של ישראל כדמוקרטיה ליברלית ומבחינות אותה ממדינות אחרות. המאמר בוחן את הפוליטיקה של זכויות להט"ב בישראל, תוך בחינה ביקורתית של המונחים 'הומו-נורמטיביות' ו'הומו-לאומיות': הומו-נורמטיביות תוארה כפוליטיקה מינית ניאו-ליברלית, שאינה מאתגרת את המוסדות ההטרו-נורמטיביים הדומיננטיים ומעוגנת בביות וצרכנות; הומו-לאומיות תוארה כהומו-נורמטיביות לאומית, שבמסגרתה הומואים 'מבויתים' מספקים תחמושת ללאומיות. הדיון בהומו-לאומיות מצביע על תהליך שבו ההומו נהפך ממי שנתפס כאיום על המדינה ועל ביטחונה למי שנחשב כמשולב בה ומבחין אותה, על-ידי הסובלנות שמופנית כלפיו, ממדינות אחרות. הומו-נורמטיביות והומו-לאומיות הן תנאים מקדימים ל'פינקוושינג' – השימוש בזכויות להט"ב לתעמולה. המאמר מצביע על הצורך בתפיסות לא רדוקטיביות של הקשר בין הומו-לאומיות, הומו-נורמטיביות ופינקוושינג, כמו גם על הסתירות בתוך הרעיון של הומו-נורמטיביות בין ביות לבין צרכנות. עוד טוען המאמר כי הרצח ב"ברנוער" בתל-אביב, בשנת 2009, היה נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות להט"ב. התגובות לו סימנו את עליית ההומו-לאומיות החדשה, אך גם את התחזקות הביקורות עליה בצורה שיצרה פיצולים בקרב פעילים. המאמר מצביע על ה'עיסקה' שהתרקמה בצל הרצח בין הממסד הגאה לממסד הלאומי, ומצביע על המשבר של הפוליטיקה הקווירית. כתגובה לעליית ההומו-נורמטיביות וההומו-לאומיות התחזקה פוליטיקת הזהות של הקבוצות המודרות ממנה, והפוליטיקה הקווירית כפוליטיקה שמערערת על תפיסות מהותניות של זהות נמצאת במשבר. הרעיון הקווירי נהפך לעתים לעוד זהות ("ק") במרק האלפבית, על חשבון הפוטנציאל הביקורתי והאפקטיביות שלו.
