בע"מ 8236/21 פלונית נ' היועצת המשפטית לממשלה

עובדות המקרה: המבקשת, אשה ישראלית רווקה, הביאה לישראל שני ילדים שנולדו בארה"ב בהליך פונדקאות עם תרומת זרע ותרומת ביצית (תרומה כפולה). לאחר לידת הילדים, המבקשת קיבלה תעודת לידה בה היא רשומה כאמם של הילדים ופסק דין של בית משפט בארה"ב המעניק לה הורות. כמו כן קיבלה דרכונים אמריקאים לילדים. מדינת ישראל סירבה להכיר בהורותה מכיוון שאין לה זיקה גנטית לילדים, שלא נולדו מביציותיה. לכן הגישה המבקשת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע שיש להעניק למבקשת צו אימוץ פסיקתי (שלא על דרך חוק האימוץ), שמכונן הורות מכוח הכרה בהליך האמריקאי והופך אותו לאימוץ ישראלי. בית המשפט המחוזי קבע, בערעור שהגישה המדינה, שהענקת האימוץ יכולה להיעשות באמצעות חוק האימוץ, בהליך מקוצר ופורמאלי תוך ריכוך התנאים שבחוק, ללא תסקירי רווחה או דרישות נוספות. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין ודרשה הפעלה מלאה של חוק האימוץ. מנגד המבקשת ערערה וביקשה לאשר את צו האימוץ הפסיקתי.

דיון והכרעה: בית המשפט העליון קבע כי בישראל יש רק ארבעה דרכי כינון הורות: לידה, קשר גנטי, אימוץ, וזיקה לזיקה (זוגיות לבעל מטען גנטי של הילד). בית המשפט קבע כי על המקרה הנוכחי לא חל חוק האימוץ וגם לא אף אחת מדרכי כינון ההורות המוכרות בישראל. על אף האמור לעיל ועל אף שנקבע כי חוק האימוץ אינו חל, כל השופטים הסכימו פה אחד כי במקרה קונקרטי זה יש להשאיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו (הגם שאינו מוסכם עליהם) כ"רעה במיעוטה", כדי לאפשר הכרה בהורותה של המבקשת על ילדיה. בית המשפט דחה לפיכך את הערעורים. עם זאת ביקשו השופטים להעביר מסר ברור למקרי העתיד - השופטים מינץ וסולברג סבורים כי הכרה בהורות שנעשית בפונדקאות חו"ל ללא זיקה גנטית לתינוק של אחד מבני זוג אינה אפשרית בישראל.
השופט מינץ אף הביע עמדה שהדבר אינו חוקי ומנוגד לחוק האימוץ. השופטת ברון מסתייגת מקביעת "אי החוקיות" וסבורה כי פונדקאות חו"ל היא מציאות שיש להשלים איתה, לרבות עבור אנשים המבקשים להגשים את הזכות להורות בהעדר יכולת לקשר גנטי למי מההורים עם הילדים. אולם, לדברי השופטת ברון, הסדרת כינון ההורות במקרה כזה צריכה להיעשות ב2 ולא "ב2 שיפוטית".