שחר ליפשיץ, "הזכות להורות של בני זוג מאותו המין לנוכח אתיקת ההורות" (2022)
כותב המאמר מציע גישה חדשה להסדרה המשפטית של טכניקות מלאכותיות של הולדה ולקביעת זהות ההורה בעקבותיהן: "הגישה המוסדית להורות". לגישה זו מוסד ההורות אינו רק פרטי והסכמי אלא גם חברתי-ציבורי, ועל כן הסדרת ההורות במובן של רגולציה ושל הכרה בהורות מוכרחה לקחת בחשבון גם את שיקולי טובת הילד העתידי, וכן אינטרסים ציבוריים נוספים ושיקולים רוחביים הקשורים בהורות, מלבד צרכיהם ורצונותיהם של ההורים המיועדים. הגישה מצביעה על הקושי ליישם חשיבה ליברלית-אינדיבידואלית הממוקדת אך ורק בזכויות הפרט של ההורים המיועדים על יחסי הורות ועל הזכות להביא אדם אחר לעולם. הגישה אינה מבקשת לשמר סדרי עולם שמרניים-מסורתיים אך היא גם אינה סבורה כי המדינה חייבת לאמץ כל הסדר הורות כשווה ערך לרעהו כחלק מחובתה "לכבד כל צורת חיים וכל תא משפחתי שמבקש אדם לעצמו". המאמר מתמקד בשני מקרים שעמדו לאחרונה במרכז השיח הציבורי והמשפטי בישראל: הזכות של גברים יחידניים ושל גברים שהם חלק מזוגיות חד-מינית להזדקק לשירותי פונדקאות, וההכרה בהורות של בן זוגו של הורה ביולוגי המצוי בקשר חד-מיני כאשר בני הזוג החליטו יחדיו על הבאת ילד לעולם ועל גידולו המשותף כהורים. המאמר מסביר מדוע דווקא מתוך רצון לחזק את הורותם של בני זוג מאותו המין, יש להתעקש על הליך ממוסד, לוחות זמנים נוקשים ועל צו שיפוטי.
